החלטה בתיק רע"א 5545/05

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ברלינר והשופטים עמית וסוקול) מיום 9.5.05 בתיק ע"א 1005/03, בגדרו נתקבל ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט וגנר) מיום 9.11.04 בתיק אזרחי 16577/95.

ב.        (1)    בשלהי שנת 1980 הוקמה חברה על ידי המבקש ואביו המנוח. ביום 26.2.81 נחתם הסכם בין החברה למשיב, לפיו יחולקו המניות בחברה באופן הבא: 30% בידי המבקש, 30% בידי אביו המנוח ו-40% בידי המשיב. כן נקבע בהסכם, כי השלושה יעמידו לחברה הלוואה בסכום מסוים לפי חלקם במניות. על מנת לקבל מבנק אשראי לצורך תפעול שוטף של החברה, העניקו השלושה (השלושה היו גם שכירים בחברה) ערבויות אישיות לבנק ושיעבדו לטובתו חלק מכספם, בסכומים שונים שלא על-פי חלקם במניות. בשנת 1996, עת פורקה החברה, מימש הבנק את הערבויות ותבע את המבקש ואת המשיב בגין החוב שנותר. בראשית שנת 1999, לאחר שניתן פסק-דין לזכות הבנק, הגיע הבנק להסדרי פשרה הן עם המבקש והן עם המשיב לפיהן ישלם כל-אחד מהם לבנק סך של 80,000 ש"ח לסילוק החוב. לפי תחשיב שערך המבקש נכון ליום 15.5.99 שולמו לבנק כספים על ידי בעלי המניות ביחסים שונים מיחסי ההחזקה במניות החברה, באופן שבו המשיב נושא בחלק הארי של התשלומים. המשיב הגיש תביעה נגד המבקש ונגד המשיבה, אלמנתו ויורשתו של אבי המבקש שנפטר בשנת 1997, בה תבע שיפוי בגין הסכומים ששילם לבנק הן על ידי מימוש בטחונות נזילים שהעמיד לזכות החברה והן מכוח ערבות אישית, ואשר נגבו ממנו ביתר ביחס לחלקו במניות.

           (2)    בית משפט השלום דחה את התביעה. נקבע כי לא הוכח קיומו של הסכם מפורש או מכללא בין הצדדים לאיזון בטחונות או לאיזון האחריות לחובות החברה באופן יחסי לחלקם במניות החברה, וכי אין להחיל במקרה דנן אחריות כאמור מכוח דיני השותפויות.

           (3)    ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נתקבל. נפסק - על פי חוות דעתו של השופט עמית - כי החלוקה הצודקת והראויה על-פי עקרונות ההשתתפות והשוויון הקבועים בסעיף 56(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: החוק) היא שכל משפחה תשא במחצית החיוב, והמבקש חויב בתשלומי איזון לזכות המשיב.

           (4)    המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על פסק הדין. בבקשה נטען כי בפסק הדין נפלו שגגות עובדתיות ומשפטיות. נטען כי פסק הדין סוטה מחזקת השוויון הקבועה בסעיף 56(א) לחוק בין ערבים החייבים ביחד ולחוד; מתעלם מהבדל בין הערבות המוגבלת של המנוח לעומת הערבויות הבלתי מוגבלות של יתר הערבים ומערב בין קבוצות ערבים שונות; מפעיל קריטריונים ושיקולים חסרי עיגון עובדתי ומשפטי לשם קביעת חלוקה בלתי שוויונית של סך החוב בין הערבים; ומסתמך על הנחות בלתי מוכחות לגבי חישוב תשלומי הצדדים לבנק ומועדם. כן שב ונטען חוסר תום לב מצד המשיב בכך שלא גילה בכתב תביעתו כי רעייתו ערבה לחובות החברה בבנק. עוד נטען, כי הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית בתחום של ריבוי ערבים בנוגע לאופן הפעלת "זכות ההשתתפות" וחלוקת הנטל בין ערבים לפי סעיף 56(א) לחוק, שחשיבותה חורגת מתחומו הצר של המקרה הנדון ומצדיקה מתן רשות ערעור.

ג.        (1)    לאחר העיון בבקשה ובנספחיה סבורני כי אין מקום להיעתר לה. אודה כי מלכתחילה התלבטתי, שכן אין לומר כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית שיש בה עניין, באשר לדרך לחלוקת אחריות בין חייבים וערבים. ואולם, נסיבות התיק הן כאלה, שאין הוא המקרה המתאים לעיסוק ערעורי נוסף, חרף טיעוניהם שובי הלב של באי כוח המבקש.

           (2)    אנמק בקצרה: סבורני כי בית המשפט המחוזי הכריע את הדין, בסופו של יום, על פי שיקולי מהות, קרי, תמונת החברה לה ערבו בעלי הדין. התמונה היתה שיתוף עסקי בחברה בין משפחת ציגנלאוב, האב המנוח ובנו המבקש ייבדל לחיים טובים, ובין המשיב ועמו בהקשר הערבות גם רעייתו לשעבר. אכן לא נתחוור מדוע תמונת הערבויות שונה בין הגורמים השונים בחברה, ואם היתה מקרית מתוך מערכת של יחסי אמון, או נוצרה טלאי על גבי טלאי אל מול הבנק הנושה. המבקש אינו מסביר ואינו מנסה ליתן טעם לסיטואציה שבה, כפי שהעיר סגן הנשיא ברלינר בבית המשפט המחוזי, אפשר היה אולי להגיע גם למסקנה שיחס החבות צריך להיות 60% על המשיבים דשם (המבקש דהאידנא ואלמנת אביו המנוח) ו- 40% על המערער דשם (המשיב דהאידנא). לפיכך דומני שמה שהנחה את בית המשפט המחוזי היה שיקולי צדק מהותי, נוכח המערכת העסקית ששררה בחברה. 

           (3)    במישור המשפטי, המחלוקת נסבה על פרשנותו של סעיף 56(א) לחוק על חזקת השוויון הקבועה בו; ובענייננו, מיהם ה"שניים" החייבים חיוב אחד שחזקת השוויון שבסעיף חלה לגביהם, שעה שאין הסכם ולא נטען הסכם באשר לכך. המבקש משיג על כך שהוא ואביו המנוח הושמו ב"סירה אחת" וכך גם המשיב ורעייתו לשעבר, בעוד שלשיטתו הוא ואביו המנוח הם ערבים עצמאיים ואיש איש לאינטרס שלו.

           (4)    בית המשפט קמא וכן המבקש הצביעו על מבחן האינטרס כמבחן שניתן ליישמו במקרים כגון דא בפרשנות הסעיף, אך שניהם לא החילוהו כנתינתו, בחלוקה על פי החזקת המניות בחברה; על המבחן ראו ד' פרידמן ונ' כהן "ריבוי חייבים", בתוך דיני חיובים-חלק כללי (ד' פרידמן, עורך), 190; ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מה' 2), א' 354-353; וכן פסק הדין בע"א 1406/97 פרנקו נ' מלניק, פ"ד נג(3) 660, 671 (השופטת דורנר), שהמבקש עותר לאבחנו. בית המשפט המחוזי לא החיל מבחן זה בטהרתו, כיון שהמשיב זנח את טענתו לחלוקת החיוב על פי חלקם של הצדדים במניות החברה לה ערבו; ואילו המבקש אינו מעוניין, מטבע הדברים, בהפעלת מבחן זה כל עיקר, שכן הדבר עשוי היה אף להרחיק את החיובים ההדדיים אל הפרופורציות שעליהן דיבר כנזכר סגן הנשיא ברלינר.

           (5)    עיקר קובלנתו של המבקש הוא על כי הפרשנות שניתנה לסעיף 56(א) העמידה את חזקת השוויון לא בין הערבים כערבותם, ואזי - משעה שסרה ערבות המנוח, שהיתה מוגבלת - היו המשיב, רעייתו לשעבר והמערער נחלקים בשוה, אלא בין שתי הקבוצות של בעלי האינטרס בחברה; רוצה לומר, למבחן האינטרס ניתנה כאן משמעות מהותית, קרי, בעצם בין מי למי היתה ה"שותפות" בחברה - ומשהושב על כך כי היתה בין משפחת ציגנלאוב למשיב ורעייתו לשעבר, הוחלט כי תיחצה החבות, והוטלה חובת האיזון הכספי על המבקש.

           (6)    אם נרצה, מה שעשה בית המשפט המחוזי במקרה דנן הוא פירוש מבחן האינטרס על פי הנסיבות הספציפיות של היחסים בחברה. אמנם, העובדות בפרשת פרנקו נ' מלניק היו שונות במקצת מענייננו, וכידוע קשה בבירורם של תקדימים למצוא סיטואציות זהות אחת לאחת, אך גישת בית המשפט שם וכך בענייננו היא "עקרון השוויון המהותי", בניגוד ל"שוויון פורמלי" (עמ' 671), וההבדל בין שני סוגי השוויון הוא הבאת האינטרס בחשבון על פי הנסיבות, מעין "מבחן אינטרס יחסי" . איני חולק - ודומה שגם בית המשפט המחוזי לא חלק - על כך שלרעייתו לשעבר של המשיב היה אינטרס (ובכך אין הדבר שונה מת"א 59427/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' פלג (השופטת רונן) שציטט המבקש); אך האם אינטרס זה, ביחד עם חבות המשיב, צריך להימתח אל מעבר למחצית כלל החובות? סבורני כי התשובה אינה יכולה להיות בחיוב, ולכן גם הטענה כי המבקש שילם יותר מכפי חלקו, חלקו המהותי, קשה להלמה. המדובר, אם ייאחז השור בקרניו,  בעיקרון הבסיסי של דיני עשיית עושר ולא במשפט, ודבר זה ביקש בית המשפט קמא ליישם; ראו בעניין זה באשר להצעת הקודכס האזרחי החדש מיגל דויטש, פרשנות הקודכס האזרחי חלק א', סעיף 4.22 עמ' 281, המטעים את מבחן האינטרס והיקף ההנאה מן העיסקה. איני רואה, בנוסף לאמור, כי נגרם עוול אמיתי למבקש, שעל פי שיקולי צדק יוליך להתערבות בית משפט זה. בגדרי סעיף 56(א) יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו, והנסיבות במקרה זה אינן מצדיקות לדעתי דיון בגלגול נוסף. לא ראיתי מקום להידרש לטענות אחרות.  

           (7)    אף בגדרי המשפט העברי, ראו יהונתן בלס בהשתתפות מיכאל ויגודה, עשיית עושר ולא במשפט (סדרת חוק לישראל בעריכת נחום רקובר), עמ' 108, הכותב: "הפורע את חובו של שותפו, כאשר החוב נובע מענייני העסק המשותף, זכאי לקבל משותפו את מה שהוציא לפרעון החוב . . . הסיבה לכך היא, ש"דרך שותפים לפרוע בשביל חבריהם וחוזרים ונפרעים מהם" (מצוטט מספר תומים לר' יהונתן אייבשיץ, גרמניה, המאה הי"ח, חושן משפט ע"ז, ד' - א"ר). כששותף מקבל הלוואה, "אדעתא דדרך שותפין קיבלו" (בהסתמכות על דרכם של שותפים קיבל - א"ר), כאילו התנה מראש, שאם יפרע חובו עבורו, ישיב לו את הוצאותיו"; וראו המקורות המובאים שם. כך גם לכאורה בנידון דידן.  

           (8)    סוף דבר, נוכח כל האמור אין איפוא מקום להתערבות בית משפט זה בגלגול שלישי, ולא אוכל להעתר לבקשה.

           ניתנה היום, י"ד בתמוז תשס"ה (21.7.05).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   לח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: